אבו גאמע ואח' נ' ביצורית בע"מ ואח'

פסק דין

רקע עובדתי וטענות הצדדים

התובעים הגישו כנגד הנתבעות, שהן: חברה אשר במועדים הרלבנטיים העניקה שירותי גביה למועצה המקומית בה מתגוררים התובעים (הנתבעת 1), והמועצה המקומית אשר התקשרה עם החברה הנ"ל ושלחה אותה לבצע פעולות הגביה (היא הנתבעת 2).

בכתב התביעה טענו התובעים, כי ביום 21.07.2011, בשעה 01:30 בלילה, הגיעו נציגי הנתבעת 1, בליווי משטרתי לביתם, הציגו מסמך, טענו שיש בידיהם צו לעקול רכבם של התובעים, ודרשו תשלום בן 15,000 ₪.

לטענת התובעים, לא היה צו כלשהו נגדם, ואם היה צו הוא "מזויף" לפי טענתו של גזבר המועצה (כך נאמר בכתב התביעה, ויצוין כי גזבר המועצה הנ"ל הופיע לדיון מטעם הנתבעת 2, והתכחש לטענה זו, אך על כך בהמשך). התובעים שלמו בו במקום, לטענתם בלית ברירה, סך בן 6,000 ₪, מתוך סכום זה מבקשים להחזיר לידיהם הסך שנגבה ולא הועבר למועצה (במהלך הדיון התברר, כי המדובר בהוצאות הגביה) וכן פצוי בגין עגמת נפש. סך הכל דרשו התובעים פצוי בסך 10,000 ₪.

בכתב ההגנה מטעם הנתבעת 1 נטען, כי לתובעים היה גם היה חוב ארנונה למועצה, כי הנתבעת 1 הוסמכה על ידי המועצה המקומית – הנתבעת 2 – לטפל בהליכי הגביה, כי לצורך גבית חובות ארנונה מסרבני מס רשאית המועצה, באמצעות הנתבעת 1, לנקוט בהליכי גביה מנהליים, כאשר נתוני החייבים נמסרים בקובץ המועבר על ידי הנתבעת 1. על פי קובץ החייבים, נרשמו ע"ש התובעת 2 שני נכסים בשטח המועצה המחויבים בארנונה. לאחר שנשלחו אתראות ולא נענו, בוצעה פעילות אכיפה, בלווית שוטרים בתשלום, גובי המס מטעם הנתבעת 1 הזדהו, הציגו צו העיקול וההסמכה, החלו בהליכי תפיסה של רכבם של התובעים וגרירתו, או אז, על מנת למנוע תפיסת הרכב, בקשו התובעים להסדיר החוב חלקית ושלמו סך בן 6,000 ₪, מתוכם נזקפו 3,000 ₪ לטובת הוצאות הגביה והיתרה הועברה לנתבעת 2.

עוד נטען, כי קימים סעיפי חוק המסדירים הליך תקיפה של פעולות גביה כאמור, מסדירים המועד לשם כך, והתובעים לא פעלו בהתאם.

הנתבעת 1 צירפה שני מכתבי אתראה שנשלחו לתובעים מטעמה, אשר נשלחו לכתובת התובעים ובראשם אישורי מסירה חתומים; כן צירפה צו הרשאה לתפיסת מטלטלין חתום על ידי מר אחמד שאמי גזבר המועצה (אשר, כאמור, הופיע לדיון מטעם הנתבעת 2), וכתב מינוי של נציג הנתבעת 1 שהגיע למקום לשמש כגובה מס, אף הוא חתום על ידי גזבר המועצה הנ"ל.

הנתבעת 2 טענה בכתב הגנתה, כי הגובים אשר הגיעו לגבות את חובם של התובעים ביום 21.07.2011 פעלו באישור ועל פי צו הרשאה חתום על ידי גזבר המועצה, כי נכון ליום הגעת הגובים אל התובעים עמד חובם לנתבעת 2 על 12,787.10 ₪ (ללא הוצאות גביה), כי מתוך הסכום שנגבה על ידי הנתבעת 1 באותו ערב חלף תפיסת הרכב, נזקפה המחצית – 3,000 ₪ - לרשות הנתבעת 1 כהוצאות גביה. לטענת הנתבעת 1, בהתאם לתקנות המסים (גביה) (קביעת הוצאות מירביות), התשע"א – 2010 (להלן: "התקנות"), לא היה על הנתבעת 1 אלא לגבות הוצאות גביה בסך 475 ₪, ולהעביר היתרה לנתבעת 2. זאת, בשל העובדה, כי לטענת הנתבעת 1, הרכב לא נתפס בסופו של דבר ולכן לא היה צורך בחיוב בגין גרר וחיוב בגין הוצאות תפיסת הרכב, באירוע השתתפו ארבעה שוטרים ולא ששה כטענת הנתבעת 1. הנתבעת 1 צירפה לכתב ההגנה עותק הדוח על עקול מטלטלין, שנערך במקום ועליו סירב לחתום התובע 1, בדוח אישור על תשלום סך בן 6,000 ₪ באמצעות התובע 1. עוד צורפה קבלה לפיה נגבו הוצאות גביה על ידי הנתבעת 1 בגין "הוצאות אכיפה ותפיסת רכב" ע"ס 3,000 ₪.

ביום כט' שבט תשע"ב – 22.02.2012 התקים הדיון בתיק זה. מטעם התובעים העיד התובע 1, אשר סיפר, כי גובי המס מטעם הנתבעת 1 הגיעו אליו "ללא כל הודעה או אתראה", כי אינו זוכר כמה שוטרים היו במקום (ע' 3 ש' 19), כי הוצג לו מסמך שלא רצו לתת לו ביד, כי דרשו ממנו לכסות החוב בסך 15,000 ₪ או שיקחו את הרכב, כי אינו חייב דבר למועצה, ואם הוא חייב אז "זה בשוטף" (ע' 4 ש' 2), כי לא נמסרה לו קבלה, אם כי לאחר מכן שינה טעמו וטען כי חובו עומד על 6,000 ₪, וכי אכן נמסר לו דוח פעולה על בצוע העקול המפרט הסכומים ששילם. עוד טען, כי נגבה ממנו סכום שלא הועבר למועצה. בחקירתו הנגדית הודה, כי עמד כנגדו חוב למועצה המקומית, לטענתו כהיטל מוערך בגין שירותי מים.

מטעם הנתבעת 1 העיד מר יפתח שמיילוב, אשר הסביר, כי נשלחו אתראות לתובעים, כי ניתן צו עקול כדין, כי משטרת ישראל סייעה בבצוע פעולות הגביה, וכי קים תיעוד מלא על הסכום ששולם, כאשר מחציתו נזקפה כהוצאות גביה ומחציתו האחרת הועברה לקופת המועצה המקומית. בחקירתו הנגדית נשאל על ידי התובע 1, מי חתם על אישור המסירה של האתראות, והשיב כי מדובר במי ממשפחת התובעים, שהזדהתה בשם "דוניא אבו ג'מאע". יצוין, כי שם התובעת 2 הוא "נאדיה אבו ג'אמע". נציג הנתבעת 1 הסביר, כי בשום מקום אין איש אוהד חברות גביה, אך החברה פעלה כדין, בלווי משטרתי, ואין יסוד לתביעה.

מטעם הנתבעת 2 העיד גזבר המועצה מר אחמד שאמי, החתום על כתב ההגנה. הלה טען, כי לא היה מודע למבצע הגביה באותו לילה, כי הנתבעת 1 פעלה שלא כדין, ודרש כי תחזיר סך בן 2,525 ₪ לקופת המועצה, וזאת לאור חישוב שהוצג על ידו בדבר גובה הוצאות הגביה במקרה אחר, שאינו קשור למקרה דנן. אשר לטענת התובעים, כי לא זוכה חשבון יתרת החוב שלהם בגין המחצית שכן הועברה למועצה המקומית, טען כי הדבר טרם עודכן במסמך שמחזיקים התובעים, אך החשבון זוכה בסכום זה.

בית המשפט עשה נסיון להביא הצדדים להסדר מוסכם, במטרה לסיים הסכסוך ברוח טובה, ברם הדבר לא צלח.

הצדדים סכמו. התובעים עמדו על כך, כי לא קבלו כל אתראה, דרשו פצוי בגין "עגמת נפש". נציג הנתבעת 1 הסביר אופן חישוב הוצאות הגביה, כאשר לדבריו שני מכתבי אתראה עולים 44 ₪ יחדיו; איתור כתובת 120 ₪; ששה שוטרים בשכר כ-600 ₪; לשעה, סה"כ 1,200 ₪ שכן הפעולה נמשכה שעתיים; גרר 620 ₪; שכר צוות מבצעי מטעם הנתבעת 1 – 1,200 ₪ נוספים. לטענתו, הוצאות הגביה מחושבות על פי התקנות החדשות שנכנסו לתקפן במאי 2011. עוד הסביר נציג הנתבעת 1, כי תמיכת הנתבעת 2 בחלק מטענות התובעים נובעת מחלופי גברי במועצה המקומית.

נציג הנתבעת 2 ציין, כי המועצה רואה בחומרה התנהלות הנתבעת 1 במקרה דנן, כשהכוונה להוצאות הגביה המופרזות ולאי-העברת סכומים אלה לקופת המועצה. הוא ציין, כי "לא היו צריכים להגיע בצורה כזו" ובקש לחייב הנתבעת 2 להשיב סכומים לקופת המועצה ע"ח יתרת החוב של התובעים.

המסגרת הנורמטיבית

סעיפים 3089 – 312 לפקודת העיריות [נוסח חדש], ביחד עם סעיפים 22 - 23 לפקודת המועצות המקומיות, סעיף 4 לפקודת המסים (גביה), וכן אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס – 2000, מאפשרים לעיריה או למועצה מקומית לגבות חובות מס בהליכים מנהליים על פי פקודת המסים (גביה) וכן להסמיך גובה מטעמן, לצורך גבית החובות הנ"ל. סעיף 102(ז) לחוק המשטרה, תשס"ו – 2006, מאפשר הקצאת שוטרים בתשלום לצורך סיוע לגורמים שונים, ביניהם רשויות מקומיות, לגבות חובות על פי דין. לצורך תפיסת מטלטלין, על העיריה או המועצה המקומית להוציא תעודת הסמכה לגובה המס, וכן צו הרשאה לתפיסת המטלטלין, וזאת על מנת להבטיח, כי פעולות הגביה מבוצעות כדין וכלפי החייב המתאים.

התקנות (כפי שהוגדרו לעיל) מסמיכות גובה המס לגבות גם את הוצאותיו, תוך קביעת רף מקסימום להוצאות אלה.

פקודת המסים (גביה) מסדירה הליכים מנהליים של עקול או תפיסת מטלטלין, וכן פעולות גביה אחרות, לצורך גביה מחייבי מס. סעיף 12ב לפקודה זו קובע, כי מכתב אתראה שהונח בכתובת חייב המס, יחשב כנתקבל על ידו. סעיף 5(2ב) לפקודה קובע, כי מטלטלין המצוים על בכליו או בחצריו של חייב המס, ייראו כנכסי החיב.

עוד יצוין, כי סעיפים 314 – 315 לפקודת העיריות [נוסח חדש] ביחד עם סעיף 19(א) לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש], קובעים כי מי שנפגע על ידי תפיסת טובין לצורך גבית חובות מס של העיריה, רשאי להגיש תובענה לפצוי בתוך 14 יום מאירוע התפיסה, במסגרת הליך ספציפי המוגדר שם, כאשר בין היתר נדרשת ממנו הפקדת מלוא סכום החוב או ערובה לתשלומו כתנאי לדיון בתובענה כזו.